החלטה בתיק מ"ח 6223/04

    מבוא           

1.        זוהי בקשה לקיומו של משפט חוזר בת"פ 10320/98 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו יוחסו למבקש עבירות של זיוף מסמכים בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל באמצעותם דבר, שימוש במסמכים מזויפים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ומתן שוחד. לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים הורשע המבקש במרביתן של העבירות אשר יוחסו לו, ובית המשפט המחוזי גזר לו 12 שנות מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על-תנאי, וכן הופעל, במצטבר, מאסר מותנה בן שנתיים שעמד נגדו. על פסק הדין המרשיע הוגש ערעור לבית המשפט העליון, ומשנדחה, הוגשה הבקשה הנוכחית.

    הרקע העובדתי וההליכים בבית משפט קמא

2.        בשנת 1997 פתח המבקש חשבון בסניפו של בנק דיסקונט לישראל בע"מ  בשדרות עמנואל בתל-אביב, על שם חברת "עתיד בתוך הזהב" בע"מ (להלן: "עתיד"). המבקש היה בעל זכות החתימה היחיד בחשבון. נטען, כי את העבירות אותן ביצע המבקש במהלך שנת 1998, אפיינה שיטה שעיקריה הובאו בכתב האישום:

א) המבקש פנה וקיבל מבנק דיסקונט מספר כתבי ערבות, מרביתם לטובת חברת אברת סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "אברת"), ושניים לטובת חברת ד.ד. גולדשטיין (להלן: "גולדשטיין").

ב) כתבי הערבות הוסבו ברוב המקרים לבנק המזרחי המאוחד בע"מ, אשר שילם כנגדם כספים שבסופו של דבר הגיעו לחשבונה של עתיד בבנק דיסקונט.

ג) בהמשך בוטלו כתבי הערבות על ידי הצגתם של מסמכים מזויפים בפני בנק דיסקונט, והכוונה למכתבים אשר נחזו ככאלה שנכתבו בשמה של אברת ובשם בא-כוחה של חברת גולדשטיין, ובהם הובעה הסכמה לביטולם של כתבי הערבות עקב ביטולן או סיומן של העסקאות בגינן הוצאו. למכתבים אלה צורפו בעת מסירתם לבנק דיסקונט כתבי הערבות, אשר לעתים היו המסמכים המקוריים ולעתים היו אלה העתקים מזויפים.

ד) בעקבות ביטולה של כל ערבות חזר המבקש וקיבל מבנק דיסקונט ערבות נוספת.

           בדרך זו הוציא המבקש במרמה מן הבנקים סכום של למעלה מ-30 מיליון ש"ח.

           כאן המקום להוסיף, כי בטרם היה מזכה את חשבונה של עתיד על סמך הערבויות, נהג בנק המזרחי לבקש מבנק דיסקונט אישור לכך שהערבויות תקפות. לאור זאת, דאג המבקש להגיש את הבקשה המזויפת לביטול הערבות רק לאחר שהסתיימה אותה בדיקה, אולם, תכנונו השתבש משהגיעו הדברים לכתב ערבות, שהוצא ביום 18.8.98. הפעם ביקש בנק המזרחי אישור מבנק דיסקונט רק לאחר שהעביר את הסכומים לחשבונה של עתיד - ולאחר שהמבקש כבר הגיש את הבקשה המזויפת לביטול הערבות. או-אז נמסר לבנק המזרחי כי כתב הערבות בוטל מספר ימים קודם לכן. מבירור שנערך בעקבות גילוי זה עלה, כי בידי בנק המזרחי עוד תשע ערבויות אשר לפי הרישום בספריו של בנק דיסקונט בוטלו זה מכבר. בחקירה שהתנהלה נתגלו מקרי הזיוף הנוספים שיוחסו למבקש, ואז נמצא כי המבקש חטא גם במתן שוחד לשמשון יצחק, מי ששימש כמנהלו של סניף הבנק בו התנהל חשבונה של עתיד.

3.        בפני בית משפט קמא אישר המבקש, כי הוא היה זה שפנה לבנק דיסקונט וביקש את הוצאתם של כתבי הערבות, והוא אף היה זה שהציג את המכתבים לביטולן של הערבויות בפני הבנק. עם זאת, טען המבקש, כי לא היתה לו יד בזיופם של המסמכים והוא לא ידע כלל על היותם מזויפים. לגרסתו, את פעולות המרמה הגו וביצעו שני שותפיו אשר נמלטו לחו"ל - יורי דורי (להלן: "דורי") ועופר ארביב (להלן: "ארביב"). לטענתו, הוא ביקש את הערבויות בשם שותפיו, הואיל והאמין כי המרתן נועדה להשיג בטוחות חלופיות במטבע-חוץ, אשר תשמשנה להלבנת הון שחור, שיובא מחוץ לישראל. לגרסתו, האמין שבפעולות אלו - אשר בוצעו בטרם נחקק החוק לאיסור הלבנת הון התש"ס-2000 - לא היה פסול. ועוד נטען, כי היו אלה דורי וארביב אשר יצרו תעתיקים של כתבי הערבות, בעוד שהמבקש, אף שידע על כך, סבר כי הכנת התעתיקים נעשתה על פי בקשת הבנק, וכי כתבי הערבות המקוריים הם שהוחזרו לבנק. כן נטען, כי מכתבי הביטול נמסרו למבקש בפתח סניף הבנק, סמוך לשעת הגשתם, על ידי אדם בשם גדעון בן-ישי, שליחם של דורי וארביב, כך שלמבקש עצמו לא היתה אפשרות לבחון את טיבם בטרם מסרם לאנשי הבנק. המבקש הודה כי במקרה אחד, שאינו נזכר בכתב האישום, הוזמן לשיחה אצל מנהל הסניף אשר הציג בפניו מכתב ביטול מזויף של כתב ערבות בנקאית. בירור שערך המבקש העלה, כי היה זה ניסיון נוסף שעשו שותפיו להוצאתם של כספים במרמה, ובשיחתו עמם הבטיחו השניים כי המעשה לא יישנה.

           באשר לאישום בשוחד, הודה המבקש, כי העניק למנהל הסניף מתנות, בין היתר בקבוק שמפניה ועט יקר, וכן עזר לו לקבל הנחה בסך 10,000 ש"ח בעת שרכש רכב חדש. עם זאת, הכחיש המבקש כי היתה לו כוונה לקבל בתמורה טובת הנאה. לפי גרסתו, חלק מהמתנות הוענקו מתוך הערכה למנהל הסניף, ואת ההנחה ברכישת הרכב הוא סידר לו על פי הוראותיהם של שותפיו.

4.        בית המשפט המחוזי דחה גרסה זו וקבע, כי למבקש היה תפקיד מרכזי בתכנון מעשי המרמה וביצועם, ועל כן גם אם אחר זייף את המסמכים, ידע המבקש על כך וממילא הוא היה ער לפסול שבמעשיו. את ממצאו זה ביסס בית המשפט על השילוב שבין ראיות חפציות לבין עדותם של עדי התביעה. על הראשונות נמנות אלו (ראו עמוד 17 ואילך להכרעת הדין): במשרדו של המבקש נתפסה חותמת של חברת אברת, אשר שימשה ב"דרגה גבוהה של סבירות" (כהגדרתו של בית המשפט המחוזי) לזיוף מכתבי הביטול שהוצאו כביכול על ידי חברה זו; המבקש נמצא מחזיק בצילומיהם של כתבי ערבות, אשר הוצאו לבקשתו לטובת חברת אברת; כמו כן נמצאו ברשותו טופס לוגו ריק של חברת אברת וטופס מזויף לביטול ערבות. את הראיות הללו השלימו בעדותם מספר עדי תביעה, וביניהם, מנהליהן של חברות אברת וגולדשטיין; עדה שראתה את המבקש נוטל ללא רשות דפים עם לוגו של חברת אברת; ועדותם של קציני משטרה, אשר חקרו את המבקש ושמעו מפיו ראשית הודאה במעשים אשר יוחסו לו, וכוונה לבקש מגורמי התביעה לחתום עמו על הסכם טיעון. כמו כן, נקרא להעיד אדם אשר היה קורבנו של מעשה תרמית דומה שביצע המבקש (יחזקאל לאור), מעשה אשר לא נכלל בכתב האישום הנוכחי. על פי גרסתו של עד זה, אשר אומצה על ידי בית המשפט המחוזי, משגילה את מעשה התרמית פנה למבקש וזה הודה בפניו כי כשל, ובעקבות כך גם השיב לעד את כספו. פרשה זו סתרה את גרסתו של המבקש לפיה נוצל לרעה על ידי שותפיו מבלי שהיה מודע למעשי המרמה שלהם. עובדה נוספת אשר עלתה מהעדויות, היתה כי המבקש היה הגורם היחידי מטעם חברת עתיד אשר בא במגע עם החברות והבנקים אשר הולכו שולל. בית המשפט המחוזי הוסיף ומנה לחובת המבקש את שקריו, ובעקבות כל אלה החליט להרשיעו בעבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין; ושוחד, עבירה לפי סעיף 291 לחוק העונשין.

5.        כאמור, ערעור שהוגש לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה, לאחר שנקבע כי ממצאיו של בית המשפט המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות. כן נדחו השגותיו של המבקש כנגד קבילות ההודעות אשר נרשמו מפיו במהלך חקירתו במשטרה. נמצא, כי המבקש הוזהר כדין, וכי ניהל משא ומתן לגיבושו של הסדר טיעון תוך ידיעה שאמרותיו עשויות לשמש כראיה נגדו, כפי שמשתקף מסירובו לענות על חלק מהשאלות. כמו כן, לא נמצאו פגמים בניהול משפטו של המבקש אשר היו עשויים לשמש עילה להתערבות בהכרעת הדין.

           במסגרת הערעור הגיש המבקש בקשה להתיר לו להביא ראיות נוספות. האחת היא עדותו של "אלמוני", אשר לטענתו הוא עצמו זייף את המסמכים בהם עוסקת פרשה זו, על פי בקשתו של אחד, יורם, מפיו גם שמע כי הזיוף היה חלק מתרגיל "עוקץ" שבנק דיסקונט היה קורבנו, ושהמבקש לא היה שותף לו. על פי גרסה זו, לא ידע המבקש כי המסמכים מזויפים, ולמעשה שישמש שליח תמים של יורם. אותו "אלמוני" העמיד תנאי למסירתה של עדות בבית המשפט - התחייבות שלא להעמידו לדין - אולם לכך לא נתנה המשיבה את הסכמתה. הראיה השנייה אותה עתר המבקש להתיר לו להגישה היא תצהירו של חוקר פרטי, קצין משטרה לשעבר, אשר לטענתו הועסק על ידי "אלמוני" כדי לעקוב אחר המבקש. נטען, כי "אלמוני" אמר לאותו חוקר שהמעקב נעשה על רקע "קומבינה" כלשהי שהמערער עתיד להיות אחד מקורבנותיה, אולם החוקר הוסיף כי פרטיה של אותה קנוניה לא ידועים לו. על פי גרסה זו, ראה החוקר במהלך המעקב את "אלמוני" נפגש עם המבקש ומוסר לו מעטפות, ועם אלו נכנס המבקש לבנק מבלי שהקדים ובדק את תוכנן. החוקר הוסיף, כי הוא עצמו לא נכנס לסניף הבנק בעקבות המבקש, ועל כן הוא אינו יודע מה אירע בפנים.

           בית המשפט העליון דחה את הבקשה. נקבע, כי בראיות שהתבקשה הגשתן גלומה סתירה פנימית, שהרי "אלמוני" טען כי תפקידו הצטמצם לביצועם של מעשי הזיוף בלבד, ואילו מתצהירו של החוקר עולה כי פעילותו היתה ענפה במידה ניכרת. יתרה מזו, בקיומם של המפגשים בין "אלמוני" לבין המבקש יש כדי לסתור את טענתו של האחרון לפיה רק לאחר סיום המשפט הגיעה לידיעתו העובדה כי עדותו של "אלמוני" עשויה לסייע לו בהגנתו, ועל כן נכון להתיר את השמעתה בשלב הערעור. יותר מכך, בית המשפט קבע כי אף אם היה מתיר את הגשתן של הראיות, לא היה באלו כדי להפריך את ממצאיו של בית המשפט המחוזי, לפיהם היה המבקש מודע להיות המסמכים מזויפים, ובלשון המקור (ראו פסקה 14 לפסק הדין):

"גם אילו קיבלנו את עדותו של אלמוני כראיה נוספת בערעור, לא היה בה כדי להועיל למערער. אפשר שניתן היה להסיק ממנה, כי מי שזייף את המסמכים איננו עופר, כפי שבית המשפט המחוזי נכון היה להניח בהסתמכו על דברי המערער עצמו בשלב החקירה, אלא האדם המסתתר מאחורי הכינוי "אלמוני", שביצע את מלאכת הזיופים תמורת שכר ובהתאם להזמנותיו של יורי ("יורם"). אך את עיקרה של ההכרעה, שהמערער היה מודע היטב למהות מעשיו, אין עדותו של אלמוני עשויה לשנות. לא רק מפני שידיעתו אודות חוסר מודעותו של המערער נובעת, כדבריו, מדברים שנאמרו לו על-ידי יורי, ועל כן הינה בגדר עדות-שמיעה; אלא גם, ובעיקר, מפני שמודעותו של המערער למהות המעשים נלמדת הן מן הראיות הישירות והנסיבתיות, שהובאו נגדו על-ידי התביעה, והן משלל אמירותיו בשלב החקירה, בהן הודה - לעתים בחצי-פה ולעתים בפה-מלא - בביצוע המעשים הפליליים שבעטים הובא לדין".

   הבקשה לקיום משפט חוזר

7.        בבקשה מפורטת שהוגשה לבית משפט זה, הביע המבקש את הדעה כי בהרשעתו כרוך עיוות דין כמשמעותו בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"). השגותיו של המבקש מופנות כנגד מסקנתן של שתי הערכאות בדבר קיומו של היסוד הנפשי בעבירות. המבקש טען, כי הממצא באשר למודעותו אשר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי ואושר על ידי בית המשפט העליון, מבוסס על טעויות רבות, שכל אחת לבדה וכולן במצטבר, מקימות את העילה לפי סעיף 31(א)(4) לחוק לקיומו של משפט חוזר. נטען, כי לטעויות המהותיות התווספו כשלים בחקירה, כמו פגיעה בזכותו של המבקש לשמור על שתיקה, וכן התעלמותה של המשטרה ממעורבים אחרים בפרשה, או כאלה שהיו עשויים לסייע בחקר האמת, וביניהם יורי דורי, עופר ארביב, עו"ד אבי מאיר, ומנהל סניף הבנק שמשון יצחק.